היום השיר שלי עצוב

 

למי בכלל יש כוח לכתוב כשמלחמה. אין כל כך חשק לצבע ולמוסיקה ולכיף כשיש מוות וכאב ואי שקט בחוץ.

למי בכלל יש כוח לכתוב, ואולי בדיוק בגלל זה כן צריך לכתוב, למרות הכול.

בשבוע האחרון לא כתבתי בכלל. אחרי שבוע לא פשוט של שוב תל אביב ושוב ירושלים ושוב תקווה ושוב שברון לב ושוב כאב ושוב דאגה ושוב נדודי שינה ושוב חלומות ושוב אותן מחשבות שלא מפסיקות לרגע, הנה.

חזרתי הביתה. שוב.
קצת (הרבה) אחרת. אנחנו משתנים בעקבות מה שאנחנו עוברים ולפעמים יש דברים שמשנים אותנו הרבה ולפעמים דברים שמשנים אותנו קצת. השבוע היו יותר מדיי דברים שהסוג שמשנה הרבה.

אז הנה כמה מהם, וגם קצת דברים אחרים. אם הם דברים מהסוג שמשנה הרבה או משנה קצת? לא יודעת. זה תלוי בכם.

  •  השלט הזה, שנתקלתי בו לפני קצת יותר משבוע בסופרמרקט, גרם לי לבכות. אחרי זה עוד מתפלאים כל הזמן למה אף אחד לא מאושר כאן.

IMG204

 

"שלבו הנאה עם עבודה. פעילות מהנה מחוץ לעבודה תורמת לירידה בלחץ דם, לרגיעה, ולאורח חיים שלם יותר".  סליחה?!. ולמטה, עוד יותר גרוע: "עשו משהו טוב למען הזולת. הרווח האישי שלכם יהיה תמיד גדול יותר"

לבכות.

  • הייתי שוב השבוע במוזיאון ישראל. הפעם הלכתי גם לחלל הרואה, ואפילו (!) צילמתי

 

IMG234

 

את החדר הורוד לא יכולתי לצלם כי האור לא עובר במצלמה, ולכן אגיד זאת שוב – לכו. לכו. לכו!

אולי תמצאו אותי שוב ב"נשימת אלמו הקדוש".

(ואם עדיין לא הלכתם לביג במבו, אז שתדעו שאפילו בTreeHugger עפו על זה.)

 

  • רוצים לשמח אותי? יש לכם 2 אפשרויות.
  1. תקנו לי פז.

  2. תתחילו לקרוא לי ג'וני.

 

עכשיו לLIC.

גם ככה לא הייתי איתו שבוע שלם, צריך קצת תשומת לב.

  • נתחיל מהחדש לישן. כמה תמונות..

קודם כל, ככה LIC נראה עכשיו:

IMG197

הנה החדש ביותר, שכתבתי בערך חמש שניות אחרי שהגעתי הביתה. תודו שזה נכון.

IMG242

והנה אחד קצת ישן, אבל עדיין נכון ככה שהרגשתי צורך לצלם ולהביא לכם

IMG245

המקור, בגרסת ההופעה. היחיד שמצאתי. אם ממש בא לכם להשקיע תקנו את הדיסק, כי הוא שווה את זה.

 

/הפסקה פרסומות קטנה, אם כבר מוסיקה/

אם אינכם מכירים את אוליבר ארנולדס, זה הזמן!

שירים שהוקלטו בסלון, ניתנים להורדה בחינם, והיו שווים את זה גם אם היו נקנים ב100 דולר!

כאאאן.

/סוף הפסקת הפרסומות. חוזרים לLIC/

 

עוד תמונה (אם כבר תמונות..) – השלימו לבד…

IMG199

המקור לרעיון הוא משפט מהספר "מלכות יופי" של ליבה בריי. נראה פושטי, ספר גאוני (ומשעשע) עם הסתכלות מדהימה על החיים.

 

ולבסוף, הדבר הכי חשוב בעולם ובכלל ובעיקר עכשיו:

IMG244

 

לפני שמסיימים, הנה עוד כמה קישורים, להעביר לכם את סוף החופש (עד לפעם הבאה. דברים זזים כאן מהר)

  1.  לחובבי הספרות: תראו איזה מקסייים. אם אתם במקרה בדרך ללונדון תראו את זה בלייב, אם לא, תסתפקו כמוני ברשימה.
  2. לחובבי האסקפיזם והמוסיקה: תראו מי חזר! סוף סוף עונג חדש כל שישי. התגעגענו, גיאחה.
  3. לחובבי התמונות: כמה שזה מהמם –  תראו. ואם אין לכם סבלנות ל18,000 ויותר התמונות, כאן בחרו לכם את היפות ביותר (14).
  4. לחובבי הצבע: שוב תודה לגיא ולפומ"ו המדהים לאין קץ על הדבר המדהים הזה. ואם כבר פומ"ו – הנה דף במגזין שממש ממש כדאי לכם להרשם לעדכונים ממנו, או לפחות לשים בסימניות. אם כבר מה שטוב באינטרנט..
  5. לחובבי הקומיקס: כבר כמה וכמה זמן שאני נהנית מהקומיקסים המקריים המקסימים האלו. והגרסה בעברית (שמקסימה לא פחות): דברים שקרו באמת.
  6. לחובבי הידע: אתם אוהבים את TED? יופי. גם אני. הנה שניים שאתם באמת חייבים לצפות בהם: פרנק וורן, ואיתי טלגם.
  7. ובסוף בסוף, בשביל כולם – תנו ביקור כאן. יוזמה חביבה ותחלופה טיפה יותר אנושית לאיביי.

זהו לבנתיים. בפעם הבאה יותר מוסיקה, ויותר קרוב.

תשמרו על עצמכם, והיו שמחים.

הנה שיר לדרך

 

אוהבת

ג'וני 😉

 

נ.ב.

הפוסט כולו מוקדש השבוע לעמית (סטיל) פוקס, בגלל השאלה (ולכבוד הדרך החדשה. בהצלחה), ולנטלי – סתם כי ככה.

 

 

 

כאילו.

/קצרצר/

 

אז נזכרתי מה רציתי אתמול – שכחתי להביא את המקור לתמונה האחרונה מLIC. (פוסט קודם)

הנה הוא:

 

נזכרתי כי שמעתי לאחרונה שיר נוסף שלו, והרגשתי כאילו אני יכולה לכתוב את כולו על הקיר באותיות ענקיות.

כתבתי רק חלק אמנם, אבל הנה שיר שילווה אותי עוד הרבה עכשיו.

מתאים תמיד ומתמיד.

 

אז שיהיה שושנים בקרוב מכל העפר והאפר.

ושקט.

 

שמרו על עצמכם.

אני אמשיך למצוא עד שאני אחפש – מסע, דרכים.

 

 

סוף שבוע, ושבוע, די מדהים ודי קשה. לי, לכולנו.
בית, מרכז, תל אביב, צפון, תל אביב שוב, ירושלים, צפון שוב, בית.

אז את הפוסט הזה אני מבשלת אצלי בראש כבר כמה וכמה ימים, ולכן הוא גם יהיה קצת ארוך.
בדרך כלל אני לא בעד שיתוף חוויות, אבל השבוע אספתי המון צבע והמון מחשבות, ורציתי לשתף אתכם, שתקבלו גם קצת (הרבה) צבע שהוא לא אדום או צבע מלחמה, למרות שגם זה – באופן טבעי – כאן.

בואו, תקחו.

יום רביעי

אנשים היום לא מייחסים יותר חשיבות לאי עשיית הכלום.

גדי וילצ'רסקי, אחד האנשים שיש לי הרבה ביקורת עליו וגם הרבה הרבה הערכה, אומר שאת רוב הרעיונות שלו הוא מביא משעות הבטלה והמחשבה. גם טום הודג'קינסון, שלו בכלל יש לי הערכה, בעד בטלה.
כמובן, בטלה כל יום כבר לא אפקטיבית וגם הורסת, אבל בטלה פעם בכמה זמן? ייאי איזה כיף.

אז אם תשאלו אותי מה עשיתי ביום רביעי, התשובה היא כלום. קמתי מאוחר, אכלתי טוב, שיחקתי עם אחיינים שלי, יצאתי לטייל. זהו.
לא צריך יותר מזה, לא רוצה יותר מזה.

רק קצת שקט.

יום חמישי

בניגוד ליום רביעי, ביום חמישי עשיתי המון.

האמת, זה קצת הלם להיות באותו יום גם בתל אביב וגם בירושלים, ויעיד על זה השיר האלמותי של הדג נחש

 

09:33 בבוקר, תל אביב – הנה אני בא(ה). ישנה קצת בדרך, כי נורא עייפה בזמן האחרון.

11:00 כולה שעה בתל אביב, אבל איזה צבע ספגתי..

אם בא לכם פעם לטייל בתל אביב ולא בקניון / בים / בפארק הירקון, תנסו לקפוץ רגע לסקייטפארק ליד היכל נוקיה. יווו כמה הרבה צבע יש שם. הייתי מצלמת אבל שוב, אני לא אוהבת לצלם.. לכו לשם ואולי יהיה לכם מזל להגיע בדיוק כשאיזה סקייטר מקצוען מתאמן (לנו לא ממש יצא :/ ). תספגו קצת צבע וקצת מוזרות, ואם בא לכם אפילו תקפצו לחנות הסקייטבורדים בצד, או לחנות המיצים – הוא עושה שם מיץ פרות נהדר 🙂

12:15 ירושלים, הנה אני בא(ה)

אני אוהבת את ירושלים. מאוד מאוד מאוד.

מטרת כל הנסיעה באותו יום הייתה בעצם להגיע למוזיאון ישראל, ו.. וואו.

וואו.

וואו.

13:17 מוזיאון ישראל. יישמע אולי חננה אבל כמה שאני אוהבת את המקום הזה!

13:30 הסיבה שבגללה עשיתי את כל הדרך מהצפון לירושלים – הBig Bambo.
אתם חייבים את זה לעצמכם – לכו ותעלו על מיצג האמנות הזה! אין לי דרך לתאר אפילו איך זה מרגיש ואני גם לא אעשה את זה, אתם צריכים ללכת ולחוות בעצמכם. וגם שם יש די הרבה צבע 🙂

מעניין במיוחד זה לראות איך עשו את המיצג.

15:47 חוץ מהמיצג הזה, יש עוד אחד שאתם צריכים ללכת לבקר במוזיאון ישראל.

מקום לאור / ג'יימס טורל.

מה שהתערוכה הזאת עשתה לי.

אחרי חיפושים ארוכים אחריה ומעבר בתערוכה נוספת, יפה לא פחות, הגעתי אל התערוכה.

רשמית, התערוכה מיועדת לאלו שבאמת מבינים באמנות ואני לא כל כך כזו, אבל היא מסוגלת להשפיע גם על מי שאמנות שלו אחרת. היא השפיעה עליי מאוד.

לכו לתערוכה, הכנסו עד הסוף לחדר שנמצא ליד היציאה, עדיף לבד, ותנשמו.

th

לא תצאו אותו דבר. מבטיחה.

16:30 אחרי הליכה של שעות, הגיע הזמן להפסיק (ועוד נחזור..)

שוק מחנה יהודה, Here I Come

וכמה צבע בשוק, כמה צבע.

17:00 "אז מה, רוצה שנלך לאכול בהאגס 1?"

"יאללה. נווה, זה בסדר?"

"אמ.. כן?"

כן 🙂

איזה טעים (וצבעוני) היה. מי אמר שצמחונים לא נהנים יותר? שילך להאגס 1 בשוק מחנה יהודה ויזמין את קציצות העדשים שלהם, ואז נדבר.

 

אהוד בנאי כתב על זה שיר (יש שם מעל המסעדה גם שלט) אז ההמלצה היא לא רק שלי. אל תשכחו לנסות את הקובה.

20:00 אז אחרי עוד כמה סיורים, מוסיקה, אנשים שפגשנו, צ'יפס, קור אימים, יציאה מהשוק, רוגלך של ברמן (יאמי), חזרה לשוק, עוד אנשים שפגשנו, כמה קניות ובעיקר ספיגת אווירה וצבע – יאללה ביי. נתגעגע.

22:53 נוסעים, אחרי ביקור קצר אצל סבתא.

ברדיו אומרים שצה"ל נכנס לרצועה ואתה קצת דואג.

אתה מקווה שהכול בסדר ושהחיילים בסדר.

אתה עייף אז אתה מנסה להרדם. אתה נזכר שלא התאמנת היום וקצת מתבאס, אבל אחרי זה מבין שעם יום כזה לא הייתה לך ברירה. לפעמים אתה צריך רק לספוג.

אתה מקווה שהכול בסדר.

אתה נרדם.

יום שישי

אני שונאת לצאת מהבית עם משקפיים, אבל מה לעשות שצריך לחזור הביתה ויום שישי זה יום של משקפיים.

שפוכה מעייפות ומכל השבוע אני יוצאת הביתה בנסיעות.

המון המון מחשבות בראש.

הנה כמה מהן:

נסים.

אני מאמינה בנסים. אי אפשר שלא. היקום דואג לציפורים שלו והוא עושה את זה כל הזמן.

בדרך הביתה אני מזמזמת לעצמי "שלח לי מלאך", כי באמת בא לי להגיע הביתה מהר.

 

ואז באמת שולחים לי מלאכים, רק שאני מפספסת אותם.

לא נורא. כל הדרכים שאתה הולך בהם הם הדרכים שאתה צריך ללכת בהם.

אוטובוס

איזה באסה זה לעלות על אוטובוס ולגלות שהוא מאסף.

איזה באסה זה שהנהג לא אומר לך את זה למרות שהוא יודע.

איזה באסה זה שכסף תמיד נמצא במשחק ולא אדיבות.

מרכזית המפרץ.

יש שם, ממש ליד הקניון, איש מבוגר שיושב ומנגן באקורדיון.

עוד לפני שאני יוצאת מהתחנה אני כבר מכינה כסף. מקווה לראות אותו.

הוא שם.

הפעם, שנייה אחרי ששמתי כמה שקלים שמתי לב שזה בתיבה ריקה.

הוא אומר לי "תודה לך"

אני אומרת "תודה לך על המוסיקה"

פעם הבאה אשים לו יותר. הוא מנגן די טוב.

אם תעברו שם תנו לו חיוך וכמה שקלים. בעיקר חיוך. לפעמים זה חשוב יותר.

קניון

עוברת מהר בקניון ואיכשהו הולכת לאיבוד, למרות שהייתי שם הרבה.

זאת העייפות, כנראה.

חושבת על דבר נחמד לעשות – לקבוע שלא עושים קניות ביום שישי וביום שבת. למה יש כל כך הרבה אנשים בקניון כשבחוץ בהיר ויפה כזה?

רכבת

פספסתי את הקודמת, אבל בעקבות הלו"ז החדש לא צריכה לחכות הרבה.

איזה כיף, הרכבת הבאה היא מהישנות, עם הכיסאות הנוחים. מתה עליהן.


13:42 נהריה. מרגישה בבית.

14:36 באמת בבית.


שבת

מי שמכיר אותי, יודע – זהו.

שבת.

יום ראשון. היום.

כאב ראש.

עייפות שאי אפשר להסביר.

חודש בדיוק מסוף הלימודים וזה קצת מוזר וקצת קשה וקצת מפחיד וקצת עצוב.

כמה זמן אחר כך את מגלה דברים עצובים יותר.

13 הרוגים מגולני ויש לך אח ושני בני דודים שם ואת דואגת.

הם יורים עלינו ואנחנו עליהם וכל זה היה יכול להמנע אם רק..

הלוואי וכל זה ייגמר כבר, ובצורה הכי טובה שאפשר.

הלוואי ויהיה שקט בקרוב.

 

יש עוד דברים שרציתי לומר ויש עוד שרציתי לספר, אבל אני שוב עייפה. פעם הבאה.

וכמובן, איך אפשר בלי LIC.

אחרי שבוע בלעדיו קצת התגעגעתי, והוספתי הרבה דברים.

הנה אחד מהם:

IMG177

 

לכולנו יש משהו אחד כזה. אל תשכחו אותו בימים שכאלו, ואם אין לכם – תמצאו אחד.

שיהיה שבוע הכי טוב שאפשר, ושהאוצרות שלנו יחזרו שלמים ובריאים בגוף ובנפש (מה שמלחמה עושה לאנשים..), ושאף אחד לא יאבד שום דבר.

באהבה לאין קץ

אני.

זמנים טובים זמנים קשים

 

קשה לכתוב עכשיו.

המדינה שלנו מופצצת, מבפנים ומבחוץ, ואתה כבר לא יודע מה אמת מה שקר ומה סתם.

LIC הרחק אי שם בצפון ואני במרכז, קרובה לאזור המתח אבל לא באמת בפנים.

ולכן, מכיוון שעדיין לא יצא לי לרוץ למרחב מוגן ב15 שניות (ראיתם את סרטון ההסברה הגאוני עם האינסטגרם??) – לא על זה אני אכתוב. אני אכתוב על הדברים הבלתי נשמעים ובלתי נראים. אלו שמסתתרים בין כל גלי ההדף. אלו שכן ראיתי. כמה מחשבות:

  •  תודה לאל טפו טפו טפו חמסה חמסה, עד עכשיו יחס הכוחות בינינו לבין עזה הוא 150+ / 0. מצד שני, יחס הכוחות בינינו לבין הכבישים בארץ הוא 2+ / 0.

אנחנו מדברים ומדברים ומדברים על כמה שצריך למגר את האויב בתוכנו ולעשות משהו עם עזה, אבל אולי לפני שנעשה משהו עם עזה נעשה משהו עם הרוצח הגדול יותר, שנמצא כאן בתוכנו ואפילו לא שמנו לב? תאונות דרכים זהו גורם התמותה הכי גדול בעולם. (חוץ מזיהום אוויר, אבל זה נושא לרשומה אחרת). שימו לב אליו. אל תתנו לו להעלם בתוך המבזקים. אל תתייחסו אליו בשיוויון נפש.

הרוצח הרציני באמת לא נמצא ברצועה, הרוצח הרציני באמת נמצא כאן במחלף. אל תתעלמו ממנו.

 

  • אז אמרו הפסקת אש. אמרו.

בתקופות שכאלו כל מה שיש לי (יותר נכון, לקורט וונגוט) לומר זה אחד:

ברוך הבא לכדור הארץ. חם כאן בקיץ וחם בחורף. הוא עגול ולח וצפוף. יש רק כלל אחד שאני מכיר: קיבינימט, אתה חייב להיות אדיב!

 

  •  אז בכל זאת, למרות הכול – שמרו על שגרה.

ועל עצמכם.

זה חשוב.

 

כל אהבתי

 

 

אז איך באמת הכול התחיל..

בפשטות? ככה:

IMG153

 

היו מעורבים בעניין גם צבעי פחם, סלוטייפ ופוסטר אחד נחמד (שהיה שם עוד קודם), וכמובן הדרים קאצ'ר.

הדבר הראשון שרשמתי על הקיר היה השיר הראשון הטוב באמת שלי.

 

IMG151

 

כתבתי אותו על כל הקו הימני התוחם, מלמטה עד למעלה –

 

IMG152

 

לשיר יש גם לחן (יפהפה), לא שלי, אבל גם על הקיר וגם בלחן, הוא איבד קצת מדרך הכתיבה שלו. השיר נכתב בהמשכים, כל חלק בפני עצמו, וכל אחד מהם נכתב בעקבות סיפור אחר, ובכל זאת השיר מספר את אותו הסיפור.

הנה הוא, במלואו ואיך שהוא אמור להיכתב.

לא שלה (עיניים ירוקות)

 

לא תמיד יש אור

בתוך

העיניים הירוקות

שלה

הכאב ושלה המחשבה

ששורפת כל רגש ומשאירה מהפכה

 

ולא תמיד יש חושך

בתוך

הלב השבור

שלה

הרצון ושלה הדממה

שתמיד הם איתה

לא שלה

 

ואף פעם אין שקט

בתוך

הראש החושב

שלה

הגעגוע ושלה התקווה

אך הזמן שעובר

לא משאיר לה

שום סיבה

 

ועכשיו כבר אין יותר רגש

בתוך

הנפש הפצועה

שלה

הלאות ושלה המסכה

שנמצאת שם איתה

אבל עדיין

לא שלה

 

ההתחלה.

הבלוג הזה מתחיל בקיר.

קיר לבן. די חלק. אולי שריטה אחת או שתיים אבל לא משהו שבאמת משנה.

קיר, שלפני מספר חודשים, בדחף די לא מוסבר, החלטתי לקשקש עליו.

הוא פשוט נראה לי כל כך ריק ולבן ו..ריק.

IMG089

(טוב, אולי חוץ מהדרים קאצ'ר. אבל עדיין – ריק.)

אז קשקשתי עליו. סימנתי, כתבתי, הדבקתי, ציירתי.

ועכשיו הוא כבר לא קיר גדול וריק ולבן ובודד.

עכשיו הוא Life In Color.

IMG142

LIC אולי מבולגן, אבל לי הוא עוזר לנקות את הראש.

אני אוהבת את LIC. לעמוד על הכיסא ב12 בלילה או ב8 בבוקר. לצייר, לכתוב, לתלות.

כפי ששמתם לב, הוא נולד רק לפני כמה חודשים וכבר הוא עמוס. הוא אמור להחזיק מעמד עד לשנה הבאה, ליום ההולדת, ואז הוא ייצבע והכול יתחיל מחדש

אז כדי שהקיר לא ייעלם, ואיתו כל הזכרונות והמילים והחלומות, או למקרה שאני אמלא אותו לפני שייגמר הזמן, הקמתי את הבלוג הזה.

Of Life In Color כאן בשביל לעקוב אחרי הקיר, לשמור על החלומות שנמצאים עליו, להרחיב ולהוסיף מה שלא נכנס אליו. לפעמים להסביר, לפעמים להראות.

לא מבטיחה להעלות או להסביר הכול, אבל כן מבטיחה לתת לכם קצת ממה שקיבלתי מהקיר הזה.

יהיו כאן דברים שלא נכנסים לבלוג, ועל הקיר יהיו דברים שלא ייכנסו לכאן.

כמובן שאתם מוזמנים לבוא לבקר את LIC בעצמכם, אבל אתם גם בהחלט מוזמנים לעקוב אחריו כאן.

מכיוון שהבלוג חדש והקיר כבר לא כל כך, לא הכול יזכה להתייחסות. מצטערת.

מצד שני, יהיו כאן דברים אחרים.

מוסיקה אחרת, ציטוטים נוספים, ציורים מדי פעם, חלומות, משפטים ושירים. מקומות ששוה לבקר בהם ודברים שכדאי להתייחס אליהם.

לא יהיה כאן משעמם, ובעיקר יהיה כאן שונה מיום ליום.

הקיר מתחדש כל יום. מקווה שגם הבלוג ואף יותר מכך.

זה כאן, וזה בצבע, וזה מרגיש אחרת.

 

זה מרגיש טוב.

בשבילי, מקווה שגם בשבילכם.

אוהבת

נוה