היום השיר שלי עצוב

 

למי בכלל יש כוח לכתוב כשמלחמה. אין כל כך חשק לצבע ולמוסיקה ולכיף כשיש מוות וכאב ואי שקט בחוץ.

למי בכלל יש כוח לכתוב, ואולי בדיוק בגלל זה כן צריך לכתוב, למרות הכול.

בשבוע האחרון לא כתבתי בכלל. אחרי שבוע לא פשוט של שוב תל אביב ושוב ירושלים ושוב תקווה ושוב שברון לב ושוב כאב ושוב דאגה ושוב נדודי שינה ושוב חלומות ושוב אותן מחשבות שלא מפסיקות לרגע, הנה.

חזרתי הביתה. שוב.
קצת (הרבה) אחרת. אנחנו משתנים בעקבות מה שאנחנו עוברים ולפעמים יש דברים שמשנים אותנו הרבה ולפעמים דברים שמשנים אותנו קצת. השבוע היו יותר מדיי דברים שהסוג שמשנה הרבה.

אז הנה כמה מהם, וגם קצת דברים אחרים. אם הם דברים מהסוג שמשנה הרבה או משנה קצת? לא יודעת. זה תלוי בכם.

  •  השלט הזה, שנתקלתי בו לפני קצת יותר משבוע בסופרמרקט, גרם לי לבכות. אחרי זה עוד מתפלאים כל הזמן למה אף אחד לא מאושר כאן.

IMG204

 

"שלבו הנאה עם עבודה. פעילות מהנה מחוץ לעבודה תורמת לירידה בלחץ דם, לרגיעה, ולאורח חיים שלם יותר".  סליחה?!. ולמטה, עוד יותר גרוע: "עשו משהו טוב למען הזולת. הרווח האישי שלכם יהיה תמיד גדול יותר"

לבכות.

  • הייתי שוב השבוע במוזיאון ישראל. הפעם הלכתי גם לחלל הרואה, ואפילו (!) צילמתי

 

IMG234

 

את החדר הורוד לא יכולתי לצלם כי האור לא עובר במצלמה, ולכן אגיד זאת שוב – לכו. לכו. לכו!

אולי תמצאו אותי שוב ב"נשימת אלמו הקדוש".

(ואם עדיין לא הלכתם לביג במבו, אז שתדעו שאפילו בTreeHugger עפו על זה.)

 

  • רוצים לשמח אותי? יש לכם 2 אפשרויות.
  1. תקנו לי פז.

  2. תתחילו לקרוא לי ג'וני.

 

עכשיו לLIC.

גם ככה לא הייתי איתו שבוע שלם, צריך קצת תשומת לב.

  • נתחיל מהחדש לישן. כמה תמונות..

קודם כל, ככה LIC נראה עכשיו:

IMG197

הנה החדש ביותר, שכתבתי בערך חמש שניות אחרי שהגעתי הביתה. תודו שזה נכון.

IMG242

והנה אחד קצת ישן, אבל עדיין נכון ככה שהרגשתי צורך לצלם ולהביא לכם

IMG245

המקור, בגרסת ההופעה. היחיד שמצאתי. אם ממש בא לכם להשקיע תקנו את הדיסק, כי הוא שווה את זה.

 

/הפסקה פרסומות קטנה, אם כבר מוסיקה/

אם אינכם מכירים את אוליבר ארנולדס, זה הזמן!

שירים שהוקלטו בסלון, ניתנים להורדה בחינם, והיו שווים את זה גם אם היו נקנים ב100 דולר!

כאאאן.

/סוף הפסקת הפרסומות. חוזרים לLIC/

 

עוד תמונה (אם כבר תמונות..) – השלימו לבד…

IMG199

המקור לרעיון הוא משפט מהספר "מלכות יופי" של ליבה בריי. נראה פושטי, ספר גאוני (ומשעשע) עם הסתכלות מדהימה על החיים.

 

ולבסוף, הדבר הכי חשוב בעולם ובכלל ובעיקר עכשיו:

IMG244

 

לפני שמסיימים, הנה עוד כמה קישורים, להעביר לכם את סוף החופש (עד לפעם הבאה. דברים זזים כאן מהר)

  1.  לחובבי הספרות: תראו איזה מקסייים. אם אתם במקרה בדרך ללונדון תראו את זה בלייב, אם לא, תסתפקו כמוני ברשימה.
  2. לחובבי האסקפיזם והמוסיקה: תראו מי חזר! סוף סוף עונג חדש כל שישי. התגעגענו, גיאחה.
  3. לחובבי התמונות: כמה שזה מהמם –  תראו. ואם אין לכם סבלנות ל18,000 ויותר התמונות, כאן בחרו לכם את היפות ביותר (14).
  4. לחובבי הצבע: שוב תודה לגיא ולפומ"ו המדהים לאין קץ על הדבר המדהים הזה. ואם כבר פומ"ו – הנה דף במגזין שממש ממש כדאי לכם להרשם לעדכונים ממנו, או לפחות לשים בסימניות. אם כבר מה שטוב באינטרנט..
  5. לחובבי הקומיקס: כבר כמה וכמה זמן שאני נהנית מהקומיקסים המקריים המקסימים האלו. והגרסה בעברית (שמקסימה לא פחות): דברים שקרו באמת.
  6. לחובבי הידע: אתם אוהבים את TED? יופי. גם אני. הנה שניים שאתם באמת חייבים לצפות בהם: פרנק וורן, ואיתי טלגם.
  7. ובסוף בסוף, בשביל כולם – תנו ביקור כאן. יוזמה חביבה ותחלופה טיפה יותר אנושית לאיביי.

זהו לבנתיים. בפעם הבאה יותר מוסיקה, ויותר קרוב.

תשמרו על עצמכם, והיו שמחים.

הנה שיר לדרך

 

אוהבת

ג'וני 😉

 

נ.ב.

הפוסט כולו מוקדש השבוע לעמית (סטיל) פוקס, בגלל השאלה (ולכבוד הדרך החדשה. בהצלחה), ולנטלי – סתם כי ככה.

 

 

 

מודעות פרסומת

כאילו.

/קצרצר/

 

אז נזכרתי מה רציתי אתמול – שכחתי להביא את המקור לתמונה האחרונה מLIC. (פוסט קודם)

הנה הוא:

 

נזכרתי כי שמעתי לאחרונה שיר נוסף שלו, והרגשתי כאילו אני יכולה לכתוב את כולו על הקיר באותיות ענקיות.

כתבתי רק חלק אמנם, אבל הנה שיר שילווה אותי עוד הרבה עכשיו.

מתאים תמיד ומתמיד.

 

אז שיהיה שושנים בקרוב מכל העפר והאפר.

ושקט.

 

שמרו על עצמכם.

אז איך באמת הכול התחיל..

בפשטות? ככה:

IMG153

 

היו מעורבים בעניין גם צבעי פחם, סלוטייפ ופוסטר אחד נחמד (שהיה שם עוד קודם), וכמובן הדרים קאצ'ר.

הדבר הראשון שרשמתי על הקיר היה השיר הראשון הטוב באמת שלי.

 

IMG151

 

כתבתי אותו על כל הקו הימני התוחם, מלמטה עד למעלה –

 

IMG152

 

לשיר יש גם לחן (יפהפה), לא שלי, אבל גם על הקיר וגם בלחן, הוא איבד קצת מדרך הכתיבה שלו. השיר נכתב בהמשכים, כל חלק בפני עצמו, וכל אחד מהם נכתב בעקבות סיפור אחר, ובכל זאת השיר מספר את אותו הסיפור.

הנה הוא, במלואו ואיך שהוא אמור להיכתב.

לא שלה (עיניים ירוקות)

 

לא תמיד יש אור

בתוך

העיניים הירוקות

שלה

הכאב ושלה המחשבה

ששורפת כל רגש ומשאירה מהפכה

 

ולא תמיד יש חושך

בתוך

הלב השבור

שלה

הרצון ושלה הדממה

שתמיד הם איתה

לא שלה

 

ואף פעם אין שקט

בתוך

הראש החושב

שלה

הגעגוע ושלה התקווה

אך הזמן שעובר

לא משאיר לה

שום סיבה

 

ועכשיו כבר אין יותר רגש

בתוך

הנפש הפצועה

שלה

הלאות ושלה המסכה

שנמצאת שם איתה

אבל עדיין

לא שלה

 

ההתחלה.

הבלוג הזה מתחיל בקיר.

קיר לבן. די חלק. אולי שריטה אחת או שתיים אבל לא משהו שבאמת משנה.

קיר, שלפני מספר חודשים, בדחף די לא מוסבר, החלטתי לקשקש עליו.

הוא פשוט נראה לי כל כך ריק ולבן ו..ריק.

IMG089

(טוב, אולי חוץ מהדרים קאצ'ר. אבל עדיין – ריק.)

אז קשקשתי עליו. סימנתי, כתבתי, הדבקתי, ציירתי.

ועכשיו הוא כבר לא קיר גדול וריק ולבן ובודד.

עכשיו הוא Life In Color.

IMG142

LIC אולי מבולגן, אבל לי הוא עוזר לנקות את הראש.

אני אוהבת את LIC. לעמוד על הכיסא ב12 בלילה או ב8 בבוקר. לצייר, לכתוב, לתלות.

כפי ששמתם לב, הוא נולד רק לפני כמה חודשים וכבר הוא עמוס. הוא אמור להחזיק מעמד עד לשנה הבאה, ליום ההולדת, ואז הוא ייצבע והכול יתחיל מחדש

אז כדי שהקיר לא ייעלם, ואיתו כל הזכרונות והמילים והחלומות, או למקרה שאני אמלא אותו לפני שייגמר הזמן, הקמתי את הבלוג הזה.

Of Life In Color כאן בשביל לעקוב אחרי הקיר, לשמור על החלומות שנמצאים עליו, להרחיב ולהוסיף מה שלא נכנס אליו. לפעמים להסביר, לפעמים להראות.

לא מבטיחה להעלות או להסביר הכול, אבל כן מבטיחה לתת לכם קצת ממה שקיבלתי מהקיר הזה.

יהיו כאן דברים שלא נכנסים לבלוג, ועל הקיר יהיו דברים שלא ייכנסו לכאן.

כמובן שאתם מוזמנים לבוא לבקר את LIC בעצמכם, אבל אתם גם בהחלט מוזמנים לעקוב אחריו כאן.

מכיוון שהבלוג חדש והקיר כבר לא כל כך, לא הכול יזכה להתייחסות. מצטערת.

מצד שני, יהיו כאן דברים אחרים.

מוסיקה אחרת, ציטוטים נוספים, ציורים מדי פעם, חלומות, משפטים ושירים. מקומות ששוה לבקר בהם ודברים שכדאי להתייחס אליהם.

לא יהיה כאן משעמם, ובעיקר יהיה כאן שונה מיום ליום.

הקיר מתחדש כל יום. מקווה שגם הבלוג ואף יותר מכך.

זה כאן, וזה בצבע, וזה מרגיש אחרת.

 

זה מרגיש טוב.

בשבילי, מקווה שגם בשבילכם.

אוהבת

נוה